העבודות בתערוכה מציגות את נקודת מבטם של אמנים עם מוגבלויות על סביבת חייהם בחברה הישראלית ובוחנות את אופן ההתמודדות שלהם עם החומה בה הם נתקלים. הן מציגות את הסדקים, את הפחד מיצירת קשרים וממגע חברתי. את הבדידות, את השבירות, את הכאב, את החלומות והתקוות, את השפעת התרופות על חייהם ובעיקר את האמנות ככלי ריפוי וכמרחב יצירתי לביטוי עצמי עמוק. העבודות מבטאות את מה שיש להם לומר לחברה שיצרה את התווית ולא מאפשרת למרביתם לחזור לחיים נורמטיביים. באמצעות האמנות הם מבטאים בפשטות את הצורך בתמיכה ובחיבוק, את הנתינה הנדיבה גם כשאין ממה לשאוב, את המאבק לשרוד ללא אמצעים רבים, את הגבורות הקטנות בחיי היומיום ואת האמירה – "אני רוצה לעוף."
 
הרעיון המקראי של בריאת האדם בצלם אלוקים ודברי חכמים כי, "חביב אדם שנברא בצלם" (משנה, אבות ג, יג ),
הם הבסיס היסודי והראשוני להצבת האדם במרכז הבריאה. הרעיון הוא שכולנו נבראנו ממקור אחד ועל כן כולנו
שווים וזכאים ליחס שווה.  בספר ויקרא נכתב: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִיתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי ה'"
(ויקרא יט, יד).
 
אנשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות, נכי צה"ל, פצועי תאונות, הלומי קרב, פוסט טראומטים, אנשים שנולדו עם שיתוק מוחין או על הרצף האוטיסיטי - הם חלק מהפסיפס המרכיב את החברה בישראל. האמנות היא כלי שיקומי עבורם ובתערוכה זו הם מציגים פנים שהחברה בישראל לא תמיד מכירה.
 
התערוכה מאפשרת הצצה אל תוך עולמם הפנימי - אל המחשבות, אל התחושות, אל הרצונות ואל התקוות שלהם ומספרת את סיפורם שמוכיח כי באמנות אין שום גבולות. במבט אופטימי ובצבעים מרהיבים, הם מוכיחים, כי הם ממשיכים ליצור ולפעול חרף מוגבלותם הפיזית או הנפשית ושומרים על אמונה וחיוך בחייהם. זאת, לצד חברה שמתקשה לא אחת להכיל, לקבל, להקשיב, להיות סבלנית, לסייע. באמצעות האמנות הם מבטאים את הצורך בתמיכה ובחיבוק, את הנתינה הנדיבה גם כשאין ממה לשאוב, את המאבק לשרוד ללא אמצעים רבים, את הגבורות הקטנות בחיי היומיום ואת האמירה – "אני רוצה לעוף."
התערוכה "שוברים חומות" מציגה 55 עבודות של 37 אמנים במדיומים שונים: ציור, צילום, פיסול, איור, עיצוב, יומני אמנות, רישום, וידאו, שירה, קולאז', ציור דיגיטלי, תכשיטים.

                                                 אוצרות: נעמי גורדון-חן ומיכל תאומי-סלע