העיסוק במגוון תחומים ואתגרים הם נשמת ההתחדשות והתשוקה שלי להוויה וליצירה. התחושה שכל דבר שאת יוצרת מוליד אותך מחדש התחלפה כאשר התחילה ההסלמה ומבצע 'שומר החומות'. מעבר לכל מה שחווינו, לתסכול, לאכזבה, לפחד ולחוסר האונים, מראות האנשים הבורחים מבתיהם בעקבות הפגזות בלתי פוסקות נצרבו לי בזיכרון והתחברו לתערוכת “עקורים ” II המוצגת בימים אלה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, עליה אני רוצה להמליץ. רוצו לראות לפני שהתערוכה תרד.
סימה לוין | “עקורים” II
אוצרת: רינה גנוסוב Rina Genussov
סימה לוין מציגה בתוך חלל תצוגת הקבע של מרסל ינקו, באשכול התערוכות הנוכחי "שחור לבן" את “עקורים ” II וממשיכה את הפרויקט בתהליך, שראשיתו בתערוכתה הווירטואלית “עקורים”, המוצגת באתר מוזיאון ינקו דאדא .
בפרויקט זה מגיבה סימה לוין לתופעה עכשווית כלל עולמית – מיליוני פליטים, עקורים ומהגרים הנאלצים להימלט מארצותיהם עקב משברים מדיניים, מלחמות, אסונות טבע, רעב ועוני. היא לוקחת סצנות שהיא רואה בטלוויזיה או בעיתון ונותנת להן פרוש.
בתערוכה המוצגת בתוך חלל תצוגת הקבע של מרסל ינקו, יוצרת לוין סביבה השואבת אליה את הצופה. על כל אחד משני קירות החלל הוצבו עשרים פאנלים המתפקדים כיחידות עצמאיות ויחד בונים שתי יצירות גדולות ממדים ובהם דימויים של חורבן והרס. על רקע עיי חורבות של מה שהיו פעם בנייני מגורים, רחובות וערים, מתוארים גברים, נשים וילדים חסרי אונים, עקורים מבתיהם או נמלטים על נפשם. אלה יוצרים את סיפור התערוכה
לוין עוסקת בנושא פליטות והגירה מתוך עמדה חומלת. בו בזמן היא מביעה זעזוע לנוכח העוול והפגיעה בחפים מפשע ומבקשת לטלטל ולהוציא את העולם מאדישותו. מראות החורבן, וההרס ביצירותיה של לוין נוגעים בכל אחת ואחד מאתנו, והם אוניברסליים, חוצים גבולות ועל זמניים.
סימה לוין, היא אמנית רב תחומית שיוצרת בסוגי מדיה שונים: ציור, רישום, הדפס ופיסול.
הרעיון לפרויקט נולד מחיבור מצד אחד לנושא הפליטים ומצד שני לנושא הגג "הגירה ופליטות" – שת"פ בין מוזיאון ינקו דאדא, לבין פלרמו סיציליה ומוזיאון בדיסלדורף, גרמניה.
לוין מסבירה את מקור הסיבה לעיסוקה המתמשך בנושא זה בהיסטוריה האישית המשפחתית שלה. בזמן מלחמת העולם השנייה, נמלטו הוריה של לוין ממולדובה ונדדו כפליטים ברחבי ברית המועצות. האמנית עצמה חונכה "חינוך סובייטי" בתקופה שאחרי המלחמה ולהרגשתה, נשטפה במסרים מיליטריסטיים וכוחניים המעידים שאז, כמו היום, הלקח לא נלמד.
מקורות ההשראה לדימויים הם סצנות של פליטים בציוריו של מרסל ינקו, כמו "הגירוש מיאסי" (1941), ו"עין הוד" (1955), ותצלומי עיתונות ממקומות מוכי אסון בעולם כמו סוריה, אוגנדה ואוקראינה. לוין מפרקת ובונה מחדש את מקורות ההשראה האלה, מעבדת בתוכנות גרפיות את הדימויים שהיא בוחרת, ומוסיפה ידנית דימויים ברישום ובצבע פרי דמיונה.
מרסל ינקו, הגירוש מיאסי, שמן על בד, 1939
סימה לוין, עקורים, רישום ועיבוד דיגיטאלי, 2020
התמה
לוין מגיבה לתופעה עכשווית כלל עולמית - מיליוני פליטים, עקורים ומהגרים הנאלצים להימלט מארצותיהם עקב משברים מדיניים, מלחמות, אסונות טבע, רעב ועוני. תהליך האוצרות מנגיש את היצירות של לוין לצופים על ידי פרשנות ובניית סיפור על חורבן והרס. הרמנויטיקה: ״מטרת כל פרשנות היא שחזור חוויית הכותב (יוצר). הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב (יוצר)״.
המוזיאון הוא מקום של סיפורים. אי אפשר להסתכל על העבודות של לוין ללא הלבשת הסיפור שהאוצרת מספרת. בדו שיח מתמשך בין התקרבות אל הדימויים ופירוקם בכל פאנל בנפרד עד להיווצרות תמונות מופשטות בשחור-לבן, לבין מבט מתרחק ופנורמי המאחד את הדימויים לשתי יצירות מונומנטליות ומרשימות.
הערך המרכזי של התערוכה
פליטים יוצאים למסע. חמלה. העבודות בתערוכה מתמקדות בסצנות של עקורים כתוצאה ממלחמות ומאבקים פוליטיים, בסצנות המוניות המלמדות על היקף התופעה, ובתיאורים מעוררי חמלה של פליטים בודדים. מראות החורבן, ההרס והשכול הם אוניברסליים, חוצים גבולות ועל זמניים.
לוין מתבוננת בתופעות הטעונות והמורכבות האלה ומגיבה בסדרת עבודות שבהן היא מפרקת ובונה מחדש דימויים של הרס, חורבן, שיירות של פליטים ודמויות של עקורים.